בלוג לסיכום סמסטר אביב תשפ"ד

מאת אביב סעד, רכז קמפוס, מכון הערבה ללימודי הסביבה

לא פשוט לסכם סמסטר שלם במכון הערבה בכמה פסקאות, במיוחד לצד התחושה שחוזרת בכל סמסטר, שמצד אחד עשינו כל כך הרבה יחד, ומהצד השני לא הספקת למצמץ וזה כבר נגמר. 

כדי לנסות להמחיש חלק ממה שעברנו בחודשים האחרונים, אתמקד בשני רגעים: אחד ממש בתחילת הסמסטר, ואחד ממש בסופו.

הימים והשבועות שלפני פתיחת סמסטר האביב היו מלאים בחרדה וחוסר וודאות, לאחר שקיבלנו סירוב להיתרי הכניסה לסטודנטים הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית. שאלנו את עצמנו, מה יהיה אם הם לא יגיעו? איך נוכל לקיים תוכנית שמהותה הוא מפגש, ללא משתתפים מהגדה המערבית? אם לומר את האמת, כבר איבדתי תקווה וחשבתי שלא נצליח לקבל את האישור, אבל לא הרמנו ידיים וניסינו בכל דרך לשנות את ההחלטה השרירותית לא להכניס אותם לישראל. יום לפני תחילת הסמסטר, בשעה 16:00 אחר הצהריים, הגיעה בשורה שכל המשתתפים יוכלו להגיע לתוכנית. ברגע אחד, משרדי המכון התמלאו בצעקות שמחה. למחרת הסמסטר התחיל, ובאחת השיחות הראשונות עם הקבוצה בלאונג', קטי מנהלת התוכנית סיפרה על מה שעברנו. האווירה בחדר הייתה מחשמלת. אני יושב ומסתכל על האנשים בחדר, שרק נפגשו, ומנסים לדמיין איזה מסע משותף מצפה להם. רגשות ודמעות הציפו אותי. מצד אחד, חשבתי כמה מדהים שהקבוצה הזו של סטודנטים מישראל, פלסטין ושאר העולם התקבצו פה בערבה כדי ללמוד יחד ולהתחבר זה לזה, ומהצד השני, חשתי כאב גדול על המציאות שאנו חיים בה, שבה מפגש כזה בין חבר'ה צעירים שרוצים לשנות את העולם הוא לא מובן מאליו; ומעבר לכך, שאנחנו צריכים להתמודד עם כוחות שמנסים למנוע חיבורים כאלה.

הרגע השני שאני רוצה לספר עליו היה בטקס הסיום של הסמסטר. קבוצה של סטודנטים מוכשרים בדיוק סיימו לשיר “rivers and roads, till I’ll reach you”. זה היה כל כך מרגש, כל מי שישב בחדר פשוט הרגיש בבטן את האהבה שיש בין הסטודנטים האלו אחד לשנייה. אחריהם עלו לנאום נציגי הסטודנטים, וגם הנאום הזה היה מחשמל. רינה קדם, בוגרת המכון שגם עובדת בו מזה שנים רבות, ישבה לפני, והיא הסתובבה ואמרה לי "וואו, הסמסטר הזה היה משהו מיוחד נכון?" גם בלי להכיר את הסטודנטים, היא הצליחה להרגיש את העוצמות שהיו בקבוצה הזו. 

 

בין שתי הנקודות האלו, מתחילת הסמסטר ועד סופו, מחברים ארבעה חודשים אינטנסיביים של לימודים, טיולים, שיחות, צחוקים, ויכוחים והרבה מאוד עשייה ולמידה. מבחינתי, מהות התפקיד שלי כמנהל חיי הקמפוס היא פשוט לקרב אנשים אחד לשני. זה כמובן הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע: כדי לייצר חיבור אמיתי, לא מספיק רק שיהיה כיף יחד, ואף לא מספיק שנאהב אחד את השני. חייבים להיות שם משמעות וערכים משותפים. במציאות כל כך מקוטבת, על מה אנחנו כן יכולים להסכים? 

כולנו כמובן יכולים להסכים שמצב החירום האקלימי-אקולוגי דורש עבודה משותפת, אבל האם יש בנו את האומץ להיפטר ממה שמפריד בינינו כדי לעשות את זה באמת? התפיסות השונות, המקומות השונים מהם אנחנו מגיעים, הכאבים והטראומות, האם אנחנו יכולים להישיר אליהם מבט, ועם זאת לבחור להשאיר אותם מאחור כדי להתחבר?

 

ההכנות לקראת הסמסטר לוו בחששות רבים. ידענו שהמתחים סביב הימים הלאומיים, ימי הרמדאן, וממשלת הימין הקיצוני שנבחרה בישראל, יעמידו את התוכנית והקהילה שלנו במבחן. האם נצליח להחזיק את הקהילה יחד גם כשהאזור בוער?

הרגע שהוכיח לי שזה אפשרי היה כשקיימנו סדנה משותפת עם שרה, מנחת הדיאלוג, לקראת הימים הלאומיים (ימי הזיכרון והעצמאות ויום הנכבה). בסיום הסדנה הקהילה ישבה לגבש הסכמות: איך נוהגים ביום לאומי של עם אחר? מה זה אומר להיות פלסטיני שנמצא במדינת ישראל ביום העצמאות? מה זה אומר להיות ישראלי ביום הנכבה? החלטנו שלא נישאר ברמת הסיסמאות, אלא ממש נגבש הסכמות יחד: האם מתאים להניף דגלים בימים כאלו בקהילה מעורבת? מה עושים בצפירה? האם זה בסדר להשמיע מוסיקה בקמפוס בימי זיכרון? ושאלות מורכבות אחרות. די במהירות הקהילה הצליחה להגיע להסכמות מלאות בכל אחד מהנושאים שעלו, וכמעט בכולם הייתה החלטה פה אחד. כל ההחלטות שיקפו רצון אמיתי של לכבד את האחר, גם כשזה כואב באופן אישי. עבורי, זה הדגיש את עוצמת התהליך שעברנו כקבוצה.

בסיום הסדנה, ניגשה אלי סטודנטית פלסטינית ואמרה לי "לא האמנתי שישראלים יסכימו לא לחגוג את יום העצמאות בקמפוס כדי להתחשב ברגשות שלי". באותו רגע ידעתי שכן, בעזרת כוונות טובות אפשר למצוא את המשותף, הטוב והמכבד. אותה סטודנטית שאלה אותי בשיחת הסיכום של הסמסטר, "איך אנחנו יכולים להישאר אופטימיים במציאות הפוליטית הזו?" עניתי לה שאין לנו את הפריבילגיה לא להיות אופטימיים, כי אם נרים ידיים ונתייאש, לוואקום הזה יכנסו כל הכוחות האפלים שמנסים להפריד בינינו. אני מקווה שאכן כל סטודנט שיצא משערי המכון, ייקח אתו הלאה את הרגעים שבהם הוא הרגיש שהוא יכול להתחבר למי שנדמה היה שהוא כל כך רחוק ממנו.

 

אני באמת מרגיש בר מזל לקחת חלק בתהליך עמוק כזה, שיש בו את הפוטנציאל לשנות משהו יסודי באופן שבו אנחנו תופסים בני אדם כשווים לנו, גם במציאות לא שוויונית; כדומים לנו, גם כשאנחנו מגיעים ממקומות כל כך שונים. לפני הכל, אני מודה על ההזדמנות שהייתה לי להכיר וללוות קבוצה כל כך מיוחדת של אנשים.