OLDER POSTS

השנה שלי במכון הערבה – נקודת מבט של סטודנטית

female student working in vegetable garden
סטודנטים עובדים בגן הירק. צילום: Marcos Schonholz

דרך חדשה

לפני שבועיים סיימתי את הסמסטר השני שלי במכון הערבה. הרגע שבו נפרדתי ממקום שאני כל-כך אוהבת היה מהול בשמחה ובעצב, והניסיון להעלות את החוויה שלי על הכתב, הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל אני מוכרחה לנסות. יוצאת לדרך…

זה אמנם עלול להישמע כקלישאה, אבל אני מרגישה עכשיו כאילו שהחיים שלי מתחלקים לשני חלקים, החיים לפני ואחרי מכון הערבה. ללמוד במכון הערבה זו חוויה משנה-חיים. חברה טובה אמרה לי פעם ש'ככל שאת יודעת יותר את גדלה, ובמקום כמו מכון הערבה, את גדלה בכמה שנים תוך חודשים ספורים'. לאחר שני סמסטרים אני מרגישה בערך בת 84, אבל בצורה הכי טובה שאפשר. פגשתי אנשים מדהימים, שמעתי סיפורים ששינו לי את נקודת המבט, והמחשבה שלי נמתחה אקדמית, פוליטית ומוסרית עד שהיא הרגישה גמישה כמו חבריי משכימי הקום ליוגה של בוקר בשמש המדברית.

החיים במכון הערבה

לפני עשרה חודשים, בפברואר 2020, נסעתי ממקום שבו יורדים 1400 מ"מ גשם בשנה (ביתי שבבלפסט, צפון אירלנד) למקום עם רק 25 מ"מ גשם. לפתע הגבעות המוריקות והקור שהייתי רגילה אליהם דרך קבע, הפכו לחום יוקד ומרחב עצום של מדבר יבש, ולכאורה ריק. כמובן, הקורסים במכון לימדו אותי שהמדבר רחוק מלהיות ריק. כמו-כן למדתי רבות על הגנה מהשמש, דוחה יתושים, והחשיבות לשתות מים כל הזמן. אבל למדתי עוד כל כך הרבה.

ההשתתפות בסמינר למנהיגות ולבניית שלום היה עבורי חלק מהותי מהחיים בערבה. במהלך סשן שכזה הרגשתי שניתן סוף סוף לדבר על הפיל שבחדר, או ליתר דיוק – שעטה של עדר פילים. הפילים הללו קיבלו צורה של מילים כגון חופש, עצמאות, שואה, נכבה, טרור, הכרה, אינתיפאדה, בית, אדמה, פריבילגיה, אפליה, צבא וכן הלאה. כששמעתי את הסיפורים של עמיתיי, כשראיתי אותם שואלים על זהות, מנסים להבין את הפרספקטיבה של עצמם ושל הצד האחר, כשלמדתי ביחד איתם שוב ושוב שאין אמת אחת בעולם – זו הייתה חוויה משמעותית ומאתגרת בו בזמן. כמובן, שגם אני מגיעה ממקום שלא חסר בו סכסוך. צפון אירלנד חוותה סכסוך אלים החל משנות ה-60 המאוחרות ועד סוף שנות ה-90. הסכסוך הזה אמנם הסתיים, אך הצלקות רחוקות מלהגליד. כששמעתי את חבריי מדברים בסמינר, שמעתי גם הדהוד מפחיד של קולות מהמקום שממנו באתי. הקולות הללו גם כן דיברו על שני צדדים, על שתי גרסאות שונות לאותם מאורעות ועל הצורך בנקמה, צדק וביטחון. חבריי שיקפו לי את הזהות שלי, את הלאומיות שלי וגרמו לי להטיל ספק באמונותיי וברעיונותיי.

הכל פוליטי

במהלך ההרצאה הראשונה של קורס אקולוגיה פוליטית, ד"ר מירי לביא-נאמן טענה שהסיסמה של המכון 'לטבע אין גבולות' אינה מדוייקת, מפני שהטבע, כמו דברים רבים אחרים מושפע עמוקות מפוליטיקה. האופי הפוליטי באופן מהותי, של הבחירות והמעשים שלנו ניהיה לי ברור: האוכל שאנחנו אוכלות, המילים שאנחנו בוחרות, הא.נשים שאנחנו מקיפות את עצמנו בהן, מה שאנחנו קונות, והיכן שאנו גרות, כל אלו החלטות פוליטיות. בתחילה התכווצתי מהתובנות הללו וראיתי בהן נטל. אולם, כעת כאשר אני עוזבת את המכון, אני מבינה שההחלטות האלו מבטאות אחריות עמוקה ואנחנו יכולות בעזרתן להעצים את עצמנו ואת אלו שמסביבנו. יתר על כן, כאדם בעל זכויות רבות, לקחת את הבחירות האלו ברצינות זה המעט שאני יכולה לעשות.

למידה

אמירה נפוצה במכון היא שהמכון הוא אבן שואבת לא.נשים מדהימים. הא.נשים במכון מגיעים מתחומי חיים שונים ועם זאת הצלחנו להקים קהילה חזקה, שצומחת ולומדת איש מרעהו. מא.נשים, סטודנטים, מתמחים, מרצים וצוות נפלאים אלו – למדתי שיעורים רבים. הם לימדו אותי על הצורך ליהנות אפילו לנוכח עגמומיות העולם, להתעורר מוקדם מפעם לפעם כדי לצפות בזריחה, ועל החשיבות של להשמיע את קולי. שיעור חשוב שלמדתי מחבריי במכון ושאני לוקחת איתי הלאה, הוא שאני תמיד צריכה לנסות להבין את הצד השני. בין אם זה אומר לעקוב אחרי מישהו שאני לאו דווקא מסכימה איתו ברשתות החברתיות, או באמת להקשיב למישהו שאני בקונפליקט איתו, במקום לחשוב רק על איך אני הולכת להתווכח בחזרה. תמיד יש צד נוסף לסיפור, ועם כמה שלפעמים זה קשה לי לראות את זה, אני אף פעם לא מאה אחוז צודקת. יש כוח ותבונה רבים ביכולת ללמוד על אנשים ופרספקטיבות 'בצד השני', מה שהוא לא יהיה.

איך אפשר בלי קורונה, וסיום

כמובן שלא אוכל לכתוב על שני הסמסטרים שלי במכון הערבה בלי להתייחס לק'. אבל כוונתי לא לקונפליקט הפעם, אלא לקורונה. השפעתו העצומה של נגיף הקורונה על העולם לא פסחה על המכון. המגפה החלה במהלך הסמסטר הראשון שלי, ולמרות שהמשכנו בלימודים היינו בסגר, לא יכולנו לעזוב את קיבוץ קטורה, ומגבלות רבות הוטלו עלינו. הסמסטר השני היה במתכונת של תוכנית מקוצרת ואינטנסיבית, והושפע אף הוא מהסגר וממגבלות של ריחוק חברתי. למען האמת, להימצא במכון בתקופה זו רק גרם לי להיות מודעת יותר לכמה שזה מקום מדהים. העובדה שהצלחנו להמשיך בתוכנית לנוכח כל החוסר וודאות, ואף יותר מכך – לשגשג – באמת היה הישג נהדר.

אוכל להמשיך בלי סוף לכתוב על החוויות שלי במכון. אוכל, בהנאה רבה, לתאר כל רגע קטן. נסו לדמיין לעצמכם את השמש הקופחת ששורפת את גבי בזמן שידיי עסוקות בבניית בוץ בקרוואנים, יכולתי לספר על הצחוק שנשפך מכל פינה בקמפוס התוסס, ויכולתי לכתוב במשך שעות על הלילות הארוכים שבילינו יחד, מבשלים, מדברים, רוקדים, ישנים עמוק במדבר או מצטופפים סביב מדורה. אלה זיכרונות שאוקיר.

באופן אישי, אני עוזבת את המכון חזקה יותר, מאושרת יותר וגלוית לב יותר, ואני אסירת תודה – שוקרן, תודה, thank you.

כתבה: אנה הרון, (בלפסט, צפון אירלנד)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest