OLDER POSTS

מזרח תיכון של שלום, שיוויון וסולידריות אזורית – ראיון עם ליאל מגן

ראיון עם ליאל מגן, בוגר מכון הערבה
בן 36, מתגורר בתל אביב
בוגר מחזור 2009-2010

ליאל מגן

נתחיל מהאישי דווקא: ספר לי קצת על עצמך, על המשפחה שלך ואיך זה משפיע על ההסתכלות שלך על העולם?
שני הורי היגרו לארץ מאיטליה. אבא שלי במקור מלוב. כל הילדות שלי הייתה לי תחושה של זרות בתוך החברה הישראלית. לא הייתה בבית חוויה של ישראליות. לא שמענו בבית שירים ישראליים, לא היתה שורשיות ישראלית שכזו… לא טיילנו בארץ, ולא הכרנו את הארץ ולא את האזור והסביבה… אבל כן הייתה בבית אווירה ומסורת יהודית המתמקדת בצורך במדינה ציונית. אבל בד בבד היה קשר מוזר עם הערבית: הייתי שומע ערבית בבית מאבא שלי ומהמשפחה שלו, ונוסע איתו באופן קבוע ליפו להיפגש עם המשפחה הטריפוליטאית. מנגד הוא היה בעל דעות ימניות כלפי הערבים, שהתבטאו בחשד ובחוסר אמון, שנבעו לרוב מהטראומה שהוא נושא כאדם שגורש על ידי המדינה שחי בה כשהיה בן עשרים… אז כן – רקע ציוני, לאומי, אבל אירופאי יותר וכזה שמרגיש עוינות עם הערבים המקומיים. הקשר שלי עם הארץ והסביבה, קרה מאוחר יותר – דרך חברים, תנועת נוער והצבא. התחלתי ללמוד על השירים, המורשת, ההיסטוריה, וטיילתי בארץ. עשיתי שנת שירות בקיבוץ לוטן, וכך החל הקשר לערבה. בלוטן היה לי חיבור מאוד עמוק לסביבה. כחלק מהמסלול הצבאי שעשיתי, בגרעין נח"ל, שירתי גם בקיבוץ סמר. כך הערבה הפכה להיות הבית שלי, שהיה מאוד שונה מהבית שבו גדלתי: מדבר, חיי קהילה שיתופיים, פשטות, קשר לטבע, חיים סביבתיים והוליסטיים.

ואז נהיית מעורב בפרויקט של מכון הערבה…
נכון, כשחייתי בסמר הכרתי בוגרת של מכון הערבה, רינה קדם, שניהלה את פרויקט "נתיבים משותפים". היא ביקשה ממני להעביר סדנה לבנייה בבוץ, ואז ברגע האחרון ובהפתעה היא הכניסה אותי לתפקיד יותר גדול: להוביל קבוצה מעורבת של ערבים ויהודים לאורך סמינר שלם… גדלתי בין 2 אינתיפאדות, עם תקופות של פיגועים ואיבה ופחדתי מה"ערבים". זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שדיברתי עם ערבים. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת שהביאה להרבה סקרנות. דרך הפרויקט הזה התחברתי לקשר שבין סביבה לשינוי פוליטי חברתי, וזה היה החיבור הראשוני שלי למכון הערבה – דרך פרויקט של בוגרת.

ספר על החוויה שלך במכון
בגלל שאהבתי כל-כך את החיים בערבה, חיפשתי דרך להמשיך את החיים שלי באזור, וכך מצאתי את המסגרת של מכון הערבה. למדתי שני סמסטרים במכון. אבל הם היו מאוד שונים זה מזה.

יווו…. אני ממש מתגעגע למכון. זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיים שלי. היה לי אדיר. ולא חוויתי כזה דבר מאז. שילוב של חיים קהילתיים מאוד עשירים יחד עם לימודים חוויתיים ומעמיקים. כל הזמן ארגנו דברים לעצמנו, והייתה אווירה מאוד מחבקת. ארוחות… אנשים… טיולים… יוגה… מוסיקה… פרויקטים ביחד… ממש כיף…. אפשרות להגשים דברים ותחושה מאוד חזקה של קהילתיות. וכל זה בתוך הקיבוץ שדאג לנו לאוכל ולכל השאר. מלבד זה, זו היתה הפעם הראשונה שחיייתי במשותף עם פלסטינים וירדנים, ולמדנו ביחד על האזור.

בפעם הראשונה ביקרתי בגדה המערבית ובירדן. זה היה לי מאוד מעשיר, ופותח את הראש, וקיבלתי פרספקטיבה שונה לגמרי על האזור, על ההיסטוריה שלו. לימודי הסביבה במכון נעשו בגישה חברתית שאפשרה לנו לדבר על הנושאים, להכיר אותם ולחוות אותם – ולהבין דרכם את התלות ההדדית שלנו.

מה אתה עושה היום?
האמת, אני מעורב בהרבה דברים במקביל אבל גם מרגיש שאני צועד במקום. יש איזו תחושה של תקיעות ואין לי את ה"דרייב" שהיה בעבר. יש הרגשה חזקה של צורך בשינוי פרדיגמה ואולי דרכה לשאול שאלות חדשות וליצור פרוייקטים חדשים שלא דומים כלל למה שעשינו עד היום. אני מעורב בעיקר ביוזמות אזוריות, שבכולן יש ניסיון להגדיר את הדברים מחדש דרך מסגור מחדש של האזור מעבר לגבולות הלאומיים.

YPF זו השלמה לתהליך Track II של המכון, שמנסה להשפיע על המציאות בדרכים שונות דרך פרויקטים והמלצות למדיניות חוצת גבולות. רצינו להרחיב את המסגרת של Track II, כדי לאפשר לאנשים צעירים יותר לקחת בו חלק, כדי שיהיו סוג שונה של מפגשים. לאט לאט, לאחר מפגשים בירדן ובקפריסין, פיתחנו פרויקטים משלנו. בעקבות המפגש הגדול בקפריסין נוצרה קהילת עבודה, שנפגשת באופן קבוע, שחושבת ביחד, שניסחה חזון… זו קרקע פורייה ליצור דברים נוספים. אנחנו בשלב של עיצוב המבנה הארגוני, חלוקה לקבוצות עבודה, וניסוח בהירות לגבי אופן העבודה שלנו. יש קבוצת עבודה שיצרה לעצמה פרויקט מאוד חשוב לדעתי, שנקרא Badeel. הרעיון הוא להפוך להיות גוף ייעוצי לסקטור הפרטי בנוגע לאיזוריות ושיתוף פעולה באזור, ולהקים צוותי ייעוץ משותפים כדי לחיות ביומיום את שיתוף הפעולה הזה. אנחנו מקימים אותו כקואופרטיב, במטרה לקדם ערכים של דמוקרטיזציה, ושיתופיות בקבלת ההחלטות. זה משהו מהפכני – אני לא מכיר דבר כזה שקיים כרגע. זו שפה חדשה, שונה מהותית מהאופן שבו הכלכלה באיזור עובדת.

מרכז סינסילה הוא מרכז סביבתי חדש שהקמנו בשותפות עם 'מוסללה' ובהובלת טארק נאסר. הוא ממוקם בשכונת שייח ג'ראח בירושלים ומתמקד בהעברת קורסים של דבוראות, חקלאות עירונית ופרמקלצ'ר תוך הבנה של הקשר בין קיימות, עירוניות וחיים בין קהילתיים. לאחרונה התחלנו להניח את התשתית להקמת קואופרטיב נשים חדש שישלב את התוצרים מכל הפרוייקטים השונים יחד עם הקמתו של בית קפה קהילתי במרכז.
Middle East Initiatives (MEI), הוא ארגון שהקמתי עם חברים, כמסגרת לגיוס כספים, ויש שם מספר פרויקטים: עמודי סושאל מדיה בערבית, כדי להראות שיש ישראלים שהם נגד הכיבוש, וגם פנייה למדינות המפרץ; פרויקט הילינג/ריפוי ישראלי-פלסטיני; ופרויקט שעוסק בקשר בין גזענות, המאבק של יוצאי אתיופיה למאבקים חברתיים שונים בארץ ובעולם הערבי.
UNAS זו קבוצה אלטרנטיבית של יוצרים מהאיזור. זה ניסיון ליצור מפגשים של אנשי תרבות, אמנים ומפיקים באזור. בעבר ארגנו מפגשים בסיני, ירדן, קפריסין… אחרי ההסכמים עם המפרץ, רצינו ליצור מסגרת שתאפשר מפגש של משלחות ובפסטיבלים. החזון הוא ליצור חיבור בין-איזורי שהוא פחות מונחה (facilitated), ויותר חברתי ואישי, כי לדעתנו במקום הזה נרקמים הקשרים האמיתיים בין אנשים. זה מחזיר אותי למכון: הקשרים האישיים שיצרנו בינינו, הסטודנטים, הם הפכו להיות למניעים של תהליכים חשובים בחיים שלאחר המכון. זה משהו שאני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לדעת לנסח אותו; ליצור "מרחבים של אינטראקציה" במקום "תוכניות". זה בדיוק החוזק של מכון הערבה – קהילה שמתערבבת וחיה יחד תקופה ארוכה – אין עוד דבר כזה. אין דבר יותר חזק מלגור ביחד.

***

מהו החזון שלך למזרח התיכון? איך הוא ייראה בעיניים שלך?

החזון שלי הוא שתיהיה הרגשה של זהות משותפת סולידרית, מזרח-תיכונית, שתחתיה יחיו בשלום, בשיוויון ומתוך שותפות מגוון זהויות – יהודים-ערבים; נוצרים-מוסלמים; סונים-שיעים; כורדים-תורכים… המזרח התיכון הוא מקום מגוון מאוד, לא הומוגני, וזה היופי שבו. ויחד עם זה, להפנים את ההבנה העמוקה שכולנו חלק מהאיזור הזה, דבר שמחייב אותנו להיות בקשר עם השונה לנו באופן קבוע, ללמוד עליו, להבין את השורשיות שלו למקום הזה ויותר מכל לספר סיפור של שייכות, שאינה מדירה את האחר אלא שוזרת את שנינו יחד כחלק מהמקום הזה.

אני רוצה שאנשים יחיו במצב מגוון ביומיום, ולא ייצמדו לנרטיב הלאומי/דתי הפרטי שלהם. זה אומר שאנחנו הישראלים היהודים נשתלב במזרח התיכון, בהיסטוריה שלו, בשפה הערבית, ובקשר יומיומי עם אנשים מהאיזור. בדומה לכך, אנשים מהעמים השכנים יעשו את אותו הדבר, מתוך מכלול שהוא אולי דומה לאיחוד האירופי, או לפדרציית המדינות של הודו… משם נתחיל להתחיל לספר סיפור אחר – שהוא מזרח תיכוני כללי, לבנטיני\שאמי.

לסביבה יש מקום מרכזי בסיפור החדש הזה. הקשר לאדמה, הגורל המשותף וההתמודדות מול האתגרים הסביבתיים הוא מקור שיכול לחבר אותנו יחד. יש לנו אתגרים אזוריים ענקיים – משבר אקלים, מדבור, הרס סביבתי נרחב, לצד דמוגרפיה בגידול מתמיד. אבטלה, אלימות, הגירה, פליטות, מחסור במזון – כל אלו מרכזיים באזור הזה. השאלה האם יהיה לנו גורל משותף, או שזה יהיה מאבק על משאבים, ואז נחיה באי שוויון מזעזע. הפערים המזעזעים שיש כבר היום – ישראל/עזה, מדינות המפרץ/תימן – ילך ויחמיר, אלא אם נלמד לשתף פעולה.

***

מה מניע אותך?
הלב

מה נותן לך תקווה?
האחיינים שלי

דמות שהכי השפיע עליך?
רינה קדם (בוגרת מכון הערבה)

מה מפחיד אותך?
כישלון

מכון הערבה חוגג השנה 25 – מה אתה מייחל למכון הערבה ל-25 השנים הבאות?
לפתוח קמפוסים אזוריים, בירדן, בגדה, במפרץ.

מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
לרקוד במסיבות, ללכת לים ולשחק כדורגל… אני קורא הרבה על המזרח התיכון, ולמרות שכביכול זה חלק מהעבודה שלי, אני מאוד נהנה מזה ולא רואה שום הפרדה בין התחום הזה לבין "שעות הפנאי".

ראיין וערך: דגן בן-צבי
dagan@arava.org

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest