מאז שחזרתי מוועידת COP26 בגלזגו שואלים אותי שוב ושוב: איך היה? זו שאלה מאוד מורכבת. החוויה הייתה בבת אחת מרגשת וסוחפת, מרתקת ומתסכלת, מדכאת ביותר ומובילה לפסימיות עמוקה – ומעוררת השראה ומוטיבציה המובילות לאופטימיות גדולה.
יש הרבה 'כנסים' ומציאויות המתרחשים במקביל בCOP26. יש את הפוליטיקאים ומשלחות המשא ומתן שלהם שעובדים על הסכמים בנוגע לשינויי אקלים. ההסכמים שהושגו ב-2015 בפריז היו ההסכם העולמי האוניברסלי הראשון בנושא שינויי אקלים. האו"ם קבע 4 יעדים לפסגת האקלים השנה. אלה כוללים הבטחת פליטות אפס נטו גלובליות עד אמצע המאה כדי לשמור את המגבלה של עלייה של 1.5 מעלות צלזיוס; הסתגלות לצורך הגנה על קהילות וטבע; גיוס מימון ממדינות מפותחות לשתי המטרות הראשונות; וכן, עבודה משותפת כדי לקבוע כללים להפעלת הסכם פריז ולהאצת הפעילות בנושא.
נכון לעכשיו, הושגו כמה הסכמים בתחומי פחם, כריתת יערות, מתאן ופליטות. חלק מההסכמים הללו אינם כוללים את הגופים הרלוונטיים לנושא, וחלקם אינם מחייבים. הבטחות שניתנו על ידי מדינות בודדות היו מעודדות, אך לא מספיקות. ראש הממשלה בנט התחייב להגיע לאפס נטו פליטות עד שנת 2050. זוהי התחייבות ראשונה מסוגה מראש ממשלה ישראלי, ובכך, מבורכת מאוד. עם זאת, מדובר במילים בלבד, כאשר עדיין לא עבר חוק אקלים לאומי.
ברמה אחרת, הכנס מהווה הזדמנות לעשרות אלפי פעילים, אקדמאים, סטודנטים וחוקרים להיפגש וללמוד אחד מהשניה. התכנסנו גם כדי להרים את קולנו במחאה, ולדחוף את ממשלות העולם לעשות טוב יותר. בעוד שהמגוון העצום של נושאים ובעיות ברחבי העולם עלול להוביל לחוסר מוטיבציה לפעול, הפסיפס העשיר של תושייה אנושית, אכפתיות ופעולה היה באמת מעורר השראה.
התובנה העיקרית שלי היא שהכל חשוב. אנו חייבים, כיחידים, לקחת אחריות מוסרית בכל הדרכים שאנחנו יכולים על ידי הורדת טביעת הרגל הפחמנית שלנו, למשל. חשוב מכך, עלינו, כאזרחים, לדחוף את הממשלות שלנו לעשות טוב יותר. הקול הקולקטיבי שלנו חייב להיות חזק וברור ועלינו להתמיד בכך. מאבקי האקלים בעולם עוסקים לא רק בשימור הטבע, אלא גם בנושא צדק. ישראל, כמדינה עשירה, חייבת לקחת אחריות על חלקנו במאמצים העולמיים. בנוסף, בעיניי, בתור ישראלים אנחנו לא יכולים להתעלם מסוגיות הצדק וזכויות האדם שבאחריותנו כאן ועכשיו. סוגיות של צדק חברתי אזורי מתחברות עם סוגיות של צדק אקלימי, ומשפיעות בעיקר על החלשים ואלה עם הכי פחות זכויות. זה נכון בכל העולם, וזה נכון בישראל-פלסטין. אי אפשר להפריד את המאבקים הללו. ולכן במכון הערבה, אנו עושים את חלקנו בקידום ידע, מחקר, דיפלומטיה ופרויקטים בשטח, כדי לקדם צדק אקלימי באמצעות עבודה על בעיות שנובעות ממשבר האקלים.
אנו מצטטים את הלל שאמר: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אימתי?". המשפט הזה הדהד עבורי בסיסמה המרכזית של הכנס: "אנחנו יכולים לעשות את זה, אם נפעל עכשיו".
אחרי שחזרתי הביתה מותשת ונרגשת מהזמן שלי בגלזגו, ולמרות חצאי-ההישגים והאכזבות הניכרים במישור הפוליטי, אני מרגישה מחוייבת יותר מתמיד לפעול כעת – יחד עם הסגל, הצוות, הסטודנטים, השותפים והתומכים של מכון הערבה. אתם מוזמנים להצטרף אלינו לעבודה זו, כאן ובכל מקום בו אתם נמצאים.
עליזה מאיו
סמנכ"ל