הרב מייקל כהן הוא חבר סגל במכון הערבה ללימודי הסביבה ובמכללת בנינגטון בארה"ב. הוא מלמד קורסים ביישוב סכסוכים, התנ"ך והסביבה, ומשמש כמנהל קשרי הקהילה של ידידי מכון הערבה. בדברי הפרידה שלו מהסטודנטים ומהמתמחים שסיימו את סמסטר סתיו 2023, הוא משתף במחשבות ותובנות על הסמסטר המורכב שהגיע לסיומו.
ראשית, אני רוצה להודות לקטי [גרניט, מנהלת תוכניות] ולמכון שנתנו לי את הכבוד והזכות לשאת את נאום הפתיחה בטקס הסיום של סמסטר סתיו 2023. לסטודנטיות ולסטודנטים – אני מודה לכם על ההזדמנויות הרבות שהענקתם לי לטייל יחד איתכם במדבר, ללמוד ולדון ברבדים הרבים של הסכסוך ובתאוריות של ישוב סכסוכים בכלל, לחקור יחד את הדתות השונות שלנו, וללמוד ולקרוא יחד בתורה, שבוע אחר שבוע. אני תמיד לומד מכם, כל פעם מחדש, והמפגש איתכם הוא לא פחות ממזון לנשמתי. שוקראן, תודה, thank you.
צ'ארלס דיקנס פותח את ספרו "שתי ערים", המספר אודות ימיה הסוערים של המהפכה הצרפתית, במשפט הידוע: "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים". מילים אלה יכולות למסגר גם את החוויה שעברתם אתם בסמסטר האחרון במכון הערבה. מה שיצרתם כאן, כל ההישגים המשותפים שלכם, היה הטוב בזמנים; בעוד שסביבנו, היה זה הרע בזמנים.
המפגש בין הטוב ביותר לרע ביותר, בעת ובעונה אחת, עשוי לערער את כל היסודות שלנו כשנראה שבעולם לא נותר דבר יציב, שום דבר עקבי להיאחז בו. אך יתכן כי בחוסר הוודאות הזו ממש, טמונה גם התשובה.
הקמפוס שלנו והמכון נמצאים בעמק היפהפה של הערבה הדרומית, חלק מהשבר הסורי-אפריקאי המשתרע לאורך 7,000 קילומטרים מסוריה עד למוזמביק. השבר, שנוצר לפני כ-20 מיליון שנה, הוא תוצאה של תזוזת שני לוחות ענק טקטוניים – הלוח האפריקאי ממערבה לנו, והלוח הערבי ממזרח – שמתרחקים אחד מהשני בעודם נעים צפונה בקצבים שונים. זאת אומרת שבעצם, אין לנו באמת קרקע יציבה, "טרה פירמה", לעמוד עליה. ובכל זאת – הנה אנחנו כאן, שמורים ומוגנים בעוד האדמה תחתינו רועדת ונאנחת. זהו טבעו של הטבע, של הסביבה, העולם, של החיים… חוסר השלמות שבשלמות, העקביות של חוסר העקביות, חוסר העקביות שבעקביות.
אנחנו נוטים לחיות את חיינו תחת האשליה של יציבות, של קביעות, אבל השינוי הוא הדבר הקבוע היחידי. בשישי האחרון, כאשר טיילנו במדבר, התבוננו בשכבות הגיר ומאובני האמוניטים השקועים בתוך שכבות הזמן, לצד הגוונים הססגוניים של הגבס (הגוון האהוב עלינו: ורוד-סלמון-סושי); למדנו שלפני 200 מיליון שנה, כאשר כדור הארץ ומפת היבשות נראו אחרת לחלוטין, אותה נקודה ממש בה עמדנו היתה בכלל ממוקמת מדרום לקו המשווה.
ועם הבנה זו של שינוי, נפנה להביט בכוכב הצפון. במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר (מערכה שלישית, תמונה ראשונה), יוליוס קיסר אומר:
"לו אני כמוכם הייתי מתרצה כבר.
לו ידעתי להתחנן לחנינה,
הייתי מול תחינות חונן.
אבל אני יציב כמו כוכב הצפון,
שלקביעוּת אחיזתו אין אח ורֵע בָּרקיע."
בזמנים יותר מודרניים, ג'וני מיטשל שרה I am as constant as a northern star – אני קבועה כמו כוכב הצפון. גם היא וגם שייקספיר מתייחסים לכוכב הצפון כמטאפורה לדבר קבוע, שאינו מושפע מסביבתו, ולכן ניתן לסמוך עליו. אך למעשה, שניהם טועים! בגלל האופן בו כדור הארץ נוטה על צירו, הוא משתנה במרחב ביחס לגרמי השמים האחרים, כך שבעצם 14 כוכבים שונים תופסים את תפקידו של כוכב הצפון, כל אחד בתורו, לאורך מחזור של 26,000 שנים! בימינו אמנם כוכב הצפון הוא פולאריס, אך לפני כ-3,000 שנה, בזמנם של המלכים דוד ושלמה – היה זה אחד הכוכבים בדובה הקטנה (שמו "כוכב"), ובעוד אלף שנה מהיום יהיה זה הכוכב אלראי.
כל זה כדי לומר, שאנחנו מרמים את עצמנו כשאנו מאמינים שהעולם נבנה, אם תרצו, על קרקע יציבה. בזמנים של מלחמה, אנחנו מתוודעים לאותה תקוות שווא ביתר שאת. אז מה אפשר לעשות עם המציאות המתערערת – מטאפורית ומילולית – שסביבנו? הולכים לרב ומבקשים ממנו תשובה.
בקריאה בספר התורה, שחוזרת על עצמה כל שנה ושנה, אנו מוצאים את עצמנו מסיימים את ספר בראשית ומתחילים לקרוא את ספר שמות. הספר מלא בשורות אחר שורות של מילים, אך בין חומשי התורה עצמם יש חמישה רווחים ריקים. אנו שואלים את עצמנו, איך עוברים מכאן לשם? איך חוצים את המרחק מבלי דבר להיאחז בו? פתאום נעלמו המילים והשורות, היסודות הכל כך קבועים בתורה. איך חוצים את המרחב החדש, הלא מוכר?
בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחומשי התורה, אומרים יחד "חזק חזק ונתחזק" – תהיה אתה חזק (בלימוד התורה), ונתחזק גם אנחנו. המשמעות היא, שעלינו להיות חזקים אל מול חוסר וודאות, ואת הכח אנו שואבים מהשיעורים הרבים שלמדנו לאורך הקריאה בתורה, מהחוויות שאנו עומדים להשאיר מאחורינו, ולבסוף – אנו שואבים כח אחד מהשני, ממה שהשגנו יחד.
טקס הסיום היום מסמן את המעבר מהידוע אל הלא מוכר; חצייה של אותם מרווחים ריקים בספר התורה. אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך אפשר לעזוב משפחה שניה (כפי שרבים מכם תיארתם את היחסים שיצרתם כאן יחד), המשפחה איתה רציתם ועדיין רוצים להיות בימים קשים אלה?
לקראת הפרק החדש אליו אתם יוצאים אני מאחל לכם להתחזק ולשאוב כוחות מהשיעורים שלמדתם כאן במהלך החודשים האחרונים, בכיתה ומחוצה לה; אבל הכי חשוב – ונתחזק: המשיכו לחזק אחד את השניה גם אחרי שתצאו משערי הקיבוץ. בערב השנה האזרחית החדשה, כשראיתי אתכם יושבים שלובים וחבוקים מסביב למדורה, דמיתם בעיני לכוורת דבורים – מלאי חום, חוזק וכח.
ג’אוודת [אחד הסטודנטים] תיאר את הזמן כאן כ"כלי קיבול גדול לבילבול וסקרנות; זה ממלא אותי בתקווה", הוא אמר. סטודנטים יקרים – קחו את המיכל המיוחד הזה איתכם, בזמן שהעולם והחיים סביבנו הופכים עוד דף ברומן המורכב והסבוך של אזורנו. כפי ששוחחנו בינינו במהלך החודשים האחרונים, שלום אמיתי הוא עסק מלוכלך, אם אנו מעזים לכלול בתוכו את הנרטיבים השונים והנטיות הרבות של הדיאלוג הפנימי שכולנו נושאים בתוכנו. העבודה שלנו היא לא לראות בשוני כמקור לסכסוך, או לגרום לו להיעלם; אלא לתת לגוונים השונים להישמע כמו תווים ביצירה מוזיקלית הכוללת כלים וקולות רבים: כמו פוליפוניה – צליל אחד או שניים המתנגנים יחד; או כמו מרקם פוליפוני, כלומר כאשר שני צלילים נפרדים, או יותר, נשמעים בעת ובעונה אחת; או כמו פוליריתמיקה – מספר מקצבים המתנגנים יחד, כל אחד בקצב שלו.
הלחינו את המנגינה הזו, הלחינו את השיר שלכם – בכך שתמשיכו לטפח ולחזק את המשפחה שיצרתם כאן; אבל בסביבה חדשה, בצורות אחרות – אנו יכולים ליצור מפתח מוזיקלי חדש: אתם, אנחנו, המכון, הבוגרים והבוגרות; בכוחנו ליצור מנגינה משותפת שתשנה את הקקופוניה, את הרעש וההמולה שמקיפים אותנו בימים אלה ולהתמיר אותם לשיר חדש – יפה יותר, מלא חיים, רב-השפעה. נגנו את השיר הזה חזק, הגבירו את עוצמתו, וחשוב לא פחות – זכרו להרחיב את המעגל. כך, "הטוב בזמנים" ישאר בהישג ידינו.
מברוק, מזל טוב, Congratulations!