גם בימים קשים אלו של כאב ומלחמה, הקמפוס של מכון הערבה מהווה בית חם לסטודנטים ומתמחים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים, שלומדים וחיים יחד. לאחרונה, שלושה מהסטודנטים – מריאם, נטע וג’אוודת – הובילו סדנת תקשורת מקרבת (NVC) לקהילת הקמפוס. NVC היא צורת תקשורת שפותחה על ידי ד"ר מרשל רוזנברג, ומטרתה להגביר אמפתיה ככלי ליצירת יחסים משמעותיים עם אנשים אחרים. דיברתי עם השלושה וגם עם ג'וש, משתתף נוסף בתוכנית, לשמוע חוויות מהסדנה שהובילו, ועל התחושות שלהם בזמן הזה.
ראשית, איך אתם מרגישים היום?
מריאם: יש לי כאב ראש מכיוון שלא ישנתי מספיק לאחר ערב הקהילה שהתקיים אמש. הערב היה הזמנה להתבטא בתנועה, בריקודים ובשירה משותפת. היה מאוד נחמד. עשינו גם משהו שאנחנו קוראים לו "kudos" – פעילות שבועית שבמהלכה אנחנו מביעים הערכה אחד לשניה. אנשים מודים על התמיכה ההדדית או על היותנו כאן יחד.
ג'וש: אני מרגיש חרדה ועצבנות. רציתי ללכת לטייל, לצאת לקמפינג, אך אני מרגיש את האחריות שיש לי לצוות החיים בקמפוס ולקהילת הקיבוץ.
נטע: אני מרגישה בלבול, פגיעות וחוסר בטחון. הרגע שוחחתי עם חברה בטלפון, בכיתי הרבה, אך אמרתי לה שאין לה מה לדאוג לגביי, מאחר ואני במקום הכי טוב שבו אפשר להיות. יש פה אנשים שאוהבים אותי, זה מרגיש מוגן. המקום הזה מיוחד מאוד, ואני באמת מוקירה תודה על היותי כאן.
ג’אוודת: היום אני מרגיש רמה מסוימת של זרות. באותו הזמן, אני מרגיש מוטיבציה, סיפוק, תמיכה והשראה. יש לי צורך גדול להתקדם, לשנות ולצמוח.
אני רואה שאתם כבר מטמיעים את עקרונות התקשורת המקרבת לתיאור הרגשות שלכם. נראה שאתם מבינים את השיטה. ספרו לנו קצת מהו NVC עבורכם.
נטע: NVC היא שיטה שמספקת כלים לפתח את עצמך, להיות נאמן לצרכים ולרגשות שלך ולתקשר יחסים משמעותיים.
מריאם: זו דרך להתחבר לעצמך, ובשלב הבא להיות מסוגל לתקשר את זה עם העולם החיצוני.
ג’אוודת: זה עוזר לאנשים לתקשר מעבר לתחום הדעות והמחשבות על נכון ולא נכון. זה יוצר מרחב בטוח בין כל האנשים ברגע נתון.
ג'וש: שמעתי על NVC לפני הסדנה, אך לא ידעתי הרבה על זה. בעברית השיטה נקראת "תקשורת מקרבת" – זה נראה לי כמו שם יותר הולם מכיוון שמדובר בחיבורים. השיטה מאפשרת לך לראות איך שתי עובדות יכולות להתקיים בו זמנית. ההכרה ברגשות שאתה מרגיש יכולה לסייע לך להתחבר ולהבין אדם אחר.
איך נולד הרעיון לקיים את הסדנה?
נטע: מריאם ואני פנינו לצוות כבר בתחילת הסמסטר לגבי שימוש בשיטה ככלי ליצירת קשרים עמוקים יותר בקהילה. שתינו למדנו את השיטה בעבר, ורצינו להעביר אותה הלאה.
ג’אוודת: גם אני מתעניין ב-NVC כבר זמן מה, וכאשר צוות הקמפוס פנה אלינו לאחר שפרצה המלחמה והציע לעשות משהו עבור הקהילה, היה ברור לנו ש-NVC יהיה התוכן הכי מתאים.
נטע: זה כלי חשוב להבחין בין מה שאני חושבת לבין מה שאני מרגישה, במיוחד במצבים מורכבים, בהם הפוליטיקה מעורבת.
ג’אוודת: ישנן מחשבות שקשורות אצלנו לתחושות מסויימות , אך מאחורי ההרגלים האלו ישנם רגשות שמשותפות לכולנו. NVC מסייעת לגשר על הפער הזה.
מריאם: לדוגמה, כאשר את אומרת: "אני מרגישה שאתה לא מבין אותי", את עושה ניתוח של האדם השני, שבתורו ירגיש מותקף, כאילו שיש משהו לא בסדר איתו. אולם כאשר את אומרת "אני מרגישה מנותקת, כי הצורך שלי להישמע לא נענה", את מדברת על עצמך, והאדם השני אינו מרגיש שהוא מותקף, ולכן יוכל להגיב באופן הולם, במקום ממקום של הגנה.
תארו מה התרחש במהלך הסדנה.
מריאם: פיזרנו בחדר כרטיסים, שעליהם נכתבו צרכים ורגשות – בערבית, אנגלית ועברית. לדבר על רגשות זה כמו ללמוד שפה חדשה.
נטע: התחלקנו לזוגות ושיתפנו את בת/בן הזוג בשני רגשות שבלטו אצלנו מתוך הכרטיסים. לאחר מכן עשינו את אותו הדבר עם הצרכים. לאחר מכן עברנו לתרגול עמוק יותר, התיישבנו בקבוצות של שלושה וענינו על השאלה: מה חי בך ברגע הזה? בסיבוב הראשון כל אדם שיתף, ואז שני חברי הקבוצה נתנו לו "מתנה" – מילה אחת, נטולת ביקורת, בתגובה. בסיבוב השני חפרנו עמוק יותר בשאלה והתייחסנו ל"מתנות" שקיבלנו.
ג'וש: זה היה משמעותי מאוד. הייתה לנו כבר פעילות קצרה קודמת עם המונחים של רגשות וצרכים, כך שלראותם שוב הרגיש מוכר.
מריאם: היה מדהים לראות את כולם מתחברים ומתעניינים. אני הייתי כל כך מאושרת.
האם אתם חושבים שהפעילות שינתה את האווירה בקמפוס?
מריאם: היא לא שינתה את המציאות בקמפוס, כי כבר אירגנו המון פעילויות משותפות – גינון, הקרנות סרטים, סשנים של תנועה. אך כן הרגשתי לאחר הסדנה חיבור קהילתי חזק מאוד.
ג'וש: הבחנתי שאני משתמש בזה בשיחות, הן ביחס אליי עצמי – בניתוח מה אני מרגיש כרגע, וגם בתקשורת עם אחרים.
מריאם: לא היו לי מחלוקות בקמפוס, אך היו לי רגשות מבולבלים, לדוגמה, כשראיתי חיילים מסביב, אולם לא דיברנו עליהם בצורה פתוחה. אני לא פוחדת לדבר על זה, אך אני מחכה לרגע שבו אוכל לבטא את הרגשות שלי. בתחילה היינו יותר מרוכזים באיך לווסת את עצמנו. אני בטוחה ששיחות כאלה עוד יתקיימו.
נטע: אין צורך "לחפש" מחלוקות. חשוב לי ליצור מרחב בטוח שבו אנחנו נמצאים יחדיו. לא כדי לנרמל או להסתיר דברים, אלא תחילה כדי להתחבר כבני אדם – "היי, אני אוהב לשבת ולשוחח איתך" – אולי המחלוקות יצופו אחרי כך.
ג'וש: כרגע ההרגשה היא של הימנעות מעימות. בשבועיים האחרונים, זה לא הרגיש נכון לפתוח דברים. עם זאת, כרגע ההרגשה היא שאפשר לפתוח קצת יותר. המחלוקות היו יותר בתוך הקבוצות הלאומיות, ולא מול ה"אחרים".
ג’אוודת: אני חושב שאנשים בסמסטר הזה רכשו כלים לבשלות רגשית ולוויסות עצמי. העובדה שאין לנו מחלוקות לא אומרת שאנחנו לא מתמודדים עם אתגרים, אלא שיש לנו הסכמה לפעול ממקום של חמלה ולא ממקום של כעס. עבורי זה היה מאוד מאתגר להימצא בסביבה שבה קיימים כל כך הרבה טריגרים, אך המאפיינים של המרחב כאן מאפשרים לי להתבונן ולהיות עד לכאב של אחרים מבלי להיות במחלוקות סביב זה. ברגע שנוצר מרחב בטוח לריפוי, אנשים יכולים להתפשר ולהגיע להסכמות.
ג'וש: אתמול השתתפנו בסשן דיאלוג בזום, מחולקים לקבוצות לפי שפת האם. הייתי מאוד שקט לאורך כל הפגישה. הייתי האדם האחרון שדיבר על כמה אני מעריך את זה שאנחנו ניגשים לנושא באמפתיה. אחד מהדברים שדיברנו עליהם היה עד כמה נקודות המבט השונות שלנו הן חשובות. אנחנו לא יכולים לצפות ליצור שינויים בקנה מידה נרחב. אנחנו יכולים רק להתמקד באיך להתנהל טוב יותר בקהילה שלנו, ולאחר מכן להשתמש בכוח הזה כדי להשפיע על שינוי רחב יותר. ברוב המקרים עברנו את התהליך בדרך בריאה מאוד. אנחנו מוכנים לעשות משהו לצורך יצירת שינוי.
איך אתם חושבים שהקהילה שלכם יכולה להשפיע על עתיד האזור?
ג'וש: יש לנו מוטיבציה. אנחנו עדיין חווים כל הזמן כאב, אך אם הצבא והממשלה פועלים, אנחנו צריכים לפעול. אף אחד לא לוקח הפסקות.
ג’אוודת: הבנתי שכרגע הכל גדול מכולנו. אנחנו במצב חירום. מה שקורה כרגע הוא תגובה להחלטות מסוימות שהתקבלו לפני שנולדתי. אני מרגיש שאנחנו צריכים להפיץ את המודעוּת לעשייה שלנו – עכשיו הזמן להדגיש את זה כדי למנוע את מצבי החירום האלו בעתיד. אנחנו נמצאים במצב חירום מדורי דורות. זה הזמן לצאת ממצב של הישרדות. אני חושב שזהו סוג העשייה שבסופו של דבר תוביל אותנו החוצה מהמצב הזה, באמצעות סבלנות וזהירות.
ג'וש: בכדי לתקן את המצב, אנחנו צריכים ארגז כלים חדש. אנחנו לא יכולים להשתמש באותם הכלים שנעשה בהם שימוש עד כה.
מריאם: הרגע הזה נותן לנו דחיפה למשהו חדש. למרות הכאב העצום, הוא דוחף אותנו קדימה למשהו שונה. בואו נשתמש בדמיון רדיקלי כדי לברוא מציאות אחרת, ללא דם ואלימות.
ג’אוודת: כאשר אנחנו פועלים ממקום של טראומה, קשה מאוד לדמיין לעצמנו משהו שאינו כואב.
מריאם: סביבת הקמפוס עוזרת להישאר באנרגיה אופטימית ש"אני יכולה לשנות משהו", גם אם אני בטלטלה רגשית. אני מקווה שאוכל לבנות שוב את הסביבה הזו בכל מקום אליו אלך בעתיד.
כתבה: חנה קדיש, מחלקת מדיה ודיגיטל במכון הערבה