מאת אביב סעד, רכז קמפוס, מכון הערבה ללימודי הסביבה
אני מתיישב לסכם את השבוע וחצי האחרונים מאז מתקפת הטרור הרצחנית ותחילת המלחמה. רציתי לספר קצת על איך עוברים עלינו הימים האלו במכון הערבה ללימודי הסביבה. מיעוט מהסטודנטים הישראלים עזבו כדי להיות עם משפחותיהם או להתגייס למילואים. ישנם מספר סטודנטים שנמצאים בגדה המערבית ללא יכולת לחזור לישראל, וכן מספר סטודנטים בינלאומיים התבקשו על-ידי אוניברסיטאות-האם שלהם לחזור לארה"ב .
הימים הראשונים היו מלאים בהלם, בעצב גדול ובפחד. ככל שמימדי הזוועות הלכו ונחשפו, כך הכאב הלך והעמיק. השאלה שליוותה אותנו, צוות התוכנית, היא כיצד ניתן לתמוך בקהילת הסטודנטים שלנו, איזה מענה אפשר להציע במציאות כזו? וכיצד אפשר להמשיך לדבר על שיתוף פעולה כשבחוץ מתחוללת מלחמה?
כבר בשבת בערב נפגשנו עם כלל הסטודנטים ושמענו מכל אחד ואחת על התחושות, הרגשות והמחשבות. החדר היה מלא בעצב ובדמעות, אך גם בחיבוקים מאוד גדולים, בהבנה שאנחנו חייבים להישאר יחד ולתמוך אחד בשניה כי מצפים לנו ימים קשים. "הבועה" שלנו היא כמעט בלתי נתפסת בימים אלו: ישראלים ופלסטינים לומדים וחיים יחדיו בקמפוס אחד בלב מדבר הערבה, בזמן שנדמה שהקונפליקט ארוך-השנים בין העמים מגיע כעת לנקודת שיא חסרת תקדים. אולם, מהר מאוד הבנו שמדובר בקבוצה מאוד מיוחדת. מאז פרוץ המלחמה, לא היה שום עימות או ויכוח בקמפוס, להפך: הסטודנטים המשיכו לתמוך אחד בשניה לאורך כל הדרך. אנחנו ממשיכים להיפגש למעגלי שיח קהילתיים מדי מספר ימים.
הבנו גם שבנוסף למרחב הבטוח שמאפשר לעבד את הרגשות, לשתף ולדבר, יש לבנות מסגרת תוכן שתאפשר הקלה ותחושה של שגרה: טיולים בטבע שסובב אותנו, עבודה בגינה, התנדבויות בקיבוץ ומחוצה לו, ארוחות משותפות… הנחת העבודה היא שכרגע כולנו במצב של הלם, ושלא.נשים שונים יש דרכים שונות להתמודדות, לכן ניסינו לאפשר מגוון של תוכן שיקל, ולו במעט, את הכאב. גם הסטודנטים לקחו את ההובלה ביוזמות שונות – סדנת תנועה שהייתה מאוד משחררת, סדנת תקשורת מקרבת (NVC) עוצמתית, תרגולי יוגה, ערב ביטוי יצירתי ועוד.
אלו ימים קשים מאוד לכולנו, בין אם אתה ישראלי, פלסטיני או בינלאומי. היו בימים האלו הרבה רגעים עצובים, מלאים בבכי ודאגה. אבל היו גם הרבה רגעים של חיבור, הבנה וסיפוק. ברמה האישית אני יכול להגיד שהעבודה בקמפוס עם הקבוצה הזו פשוט הצילה אותי בימים האלו. ראיתי שגם בזמנים הקודרים ביותר, הקשר האנושי יכול להציל אותנו והוא הדבר היחיד שנותן לי תקווה בתקופה מייאשת זו. אנחנו האלטרנטיבה לאלימות.
