שרה פרל בן אזרה
שרה פרל בן אזרהשרה למדה במכון הערבה ב- 2006-2007 וכיום היא מנחת דיאלוג בסמינר למנהיגות ולבניית שלום (PLS) של המכון
לפני 12 שנה, כשהגעתי ללמוד במכון הערבה, לא שיערתי מה מצפה לי. למדתי במכון במשך שני סמסטרים. היו אלה שמונה חודשים ששינו אותי: למדתי על עצמי ועל אנשים שמסביבי; היה עליי לזנוח רעיונות ישנים, להטיל ספק, להקשיב ולמצוא את הקול האישי שלי. בעיצומו של משבר הזהות הזה, רכשתי חברים מפלסטין ומירדן ובפעם הראשונה שמעתי גרסאות שונות להיסטוריה שחשבתי שאני מכירה. שמעתי גם את הקולות השונים בקרב חבריי הישראלים, והבנתי שהאמת אינה אובייקטיבית. למרות אינספור אי-הבנות והיעלבויות, הצלחנו לבנות את הקהילה שלנו… בערבה, חגגתי לראשונה חג מולד אמיתי, והתמוגגתי מקישוט עץ חג עשוי מפלסטיק, בעודי מאזינה לנעימות חג מולד בערבית המתנגנות ברקע.
בתום הלימודים עזבתי את קיבוץ קטורה מוצפת, מלאה בשאלות – ועם תחושת הקלה שזה נגמר. הייתי בת 22, וכעת הייתי צריכה לחשוב מחדש על הקיום שלי בעולם ועל החיים שלי בארץ הזו.
באוקטובר 2018, חזרתי למכון אחרי מסע ארוך, גדוש אירועים, עשיר ומאתגר. בשמונה השנים האחרונות אני עובדת כמנחת דיאלוג עם ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, מכל רחבי המזרח התיכון.
ההחלטה להצטרף לצוות הסמינר למנהיגות ולבניית שלום הייתה אחת ההחלטות המרגשות והמפחידות בחיי המקצועיים. הייתה זו חזרה למקום שמילא תפקיד מכריע בחיי, ולמקום ולקהילה ששינו אותי, ושאני אוהבת.
ראשית כל נפגשתי עם שני המנחים הנוספים של הסמינר, מיכאל וברא. נדמה שהמכון חיפש את הצוות הרב-גוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – והוא הצליח! וההבדלים ביננו הפכו להיות החוזק שלנו.
הסמסטר הזה היה הגדול ביותר בתולדות המכון עם קרוב ל-60 סטודנטים ומתמחים מעשר מדינות שונות. הם באו למכון הערבה מסיבות שונות, עם ציפיות שונות, מרקעים שונים ונושאים בקרבם נרטיבים שונים. במהלך הסמסטר היינו עדים להתפתחות שלהם; הם שיתפו בסיפוריהם או נשארו בשקט, הם הסכימו להיות פגיעים, או שלא; הם דיברו יותר או פחות; הם שאלו זה את זה שאלות, הם הקשיבו, לפעמים הם התנצחו. כבוגרת של התוכנית, יש לי ההזדמנות להבין מה עובר על הסטודנטים. החוויה שלהם היא ייחודית – הם חיים, לומדים, אוכלים, עובדים, מטיילים – עם אנשים שלא היו פוגשים בשום מקום אחר. הם תקועים ביחד, לטוב ולרע, והם שוב ושוב מתבקשים לאתגר את עצמם ברמה האקדמית והאישית. המטרה העיקרית שלי בסמסטר הזה, הייתה לדאוג שהם כולם ירגישו מספיק בנוח כדי להשמיע את קולם במסגרת הסמינר.
בסיומו של הסמסטר, נותרתי נפעמת מהעוצמות והפגיעוּת של הסטודנטים והשילוב של האופטימיות והספקנות שלהם. כשנפרדנו לאחר טקס הסיום, חשבתי על כל האתגרים שהם צלחו בחודשים האחרונים, וכמה הם כבר הספיקו לעשות. אני מקווה שנתנו להם מספיק כלים להמשיך את המסע שלהם, ואני מודה להם שעשו אותי למנחה טובה יותר. המנחים-השותפים שלי ואני מכירים זה את זו טוב יותר, וכבר בעיצומו של סמסטר חדש, מסע חדש, ואני אסירת תודה להיות חלק מזה.
