ברחבי הנגב, באזורים המוגדרים כ״שטחים פתוחים״, מצויים 47 כפרים בדואים לא מוכרים, שאינם זוכים להגנה של סוללות "כיפת ברזל". בהיעדר מרחבים מוגנים או מבני קבע, גדלים אחוזי הפגיעות הישירות מירי רקטות, ונגבים קורבנות רבים בנפש. מאז פרוץ המלחמה, נהרגו 16 אזרחים מהחברה הבדואית, מתוכם 6 ילדים, ובנוסף נספרו עד כה כ-40 נעדרים או חטופים בדואים. פריד מחאמיד, בוגר מכון הערבה וחבר בצוות המכון, משתף בחוויות הקשות שעוברים האזרחים הבדואים בכפרים הלא מוכרים בתקופה האחרונה.
ביום הראשון של המלחמה, פגעה רקטה שנורתה מעזה בבית משפחת המורה איברהים אלקורעאן, שמלמד בבית הספר. כתוצאה מכך נהרגו שני בניו של איברהים ושניים מאחייניו. איברהים גר בכפר אלבאט, כפר בדואי חסר הכרה ליד סעוה, מדרום למיתר. ביקרתי בסוכת האבלים, ושמעתי את עדותו הכואבת של איברהים מאותם רגעים קשים:
"בשעה 06:30 בבוקר פגעה רקטה ליד הבית שלנו, ואז כל המשפחה התעוררה משינה, מפוחדת. לא הייתה אזעקה ולא שום התראה. פחדנו שהרקטה עוד תתפוצץ, ולכן ברחנו מהבית לשיג (מקום קבלת האורחים בתרבות הבדואית). כל המשפחה הצטופפה בשיג. אחרי 20 דקות פגעה הרקטה השנייה וטבחה בילדים ובאחיינים שלי. היינו פשוט כמו ברווזים במטווח יריות".
גם בפעם השנייה לא הופעלה אזעקה ולא הופעלה כיפת ברזל, אף על פי שהכפר ממוקם בסמוך לשדה התעופה נבטים. אולם הטרגדיה לא נגמרה. לאחר זמן מה, פגעה רקטה נוספת בגבול בין אלבאט וכפר כוחלה, וגבתה את חייהן של סבתא ונכדתה. גם בפגיעה השלישית לא הופעלה אזעקה ולא כיפת ברזל. אם יש משהו שטלטל אותי הייתה האמירה של איברהים, "לפחות אני קברתי את הילדים שלי, ואני יודע שהם לא חטופים או נעדרים".
סיפור נוסף, שדווקא זכה לכותרות, הוא סיפורו של יוסף מחסן, המתגורר בשכונת זיאדנה, שכונה לא מוכרת ומנותקת מתשתיות בעיר רהט. יוסף הוא הנהג הגיבור שהציל אנשים מהטבח במסיבה ברעים תוך סיכון חייו. כאשר התקשרתי לשאול לשלומו הוא אמר לי, "אני לא מחפש תשומת לב ולא רוצה אותה. זאת מצווה של האסלאם שקיימתי, וכבן אדם הערכים ההומניים של הצלת חיים הם הכי קדושים". הודיתי ליוסף והוספתי, שבזכות אנשים כמוהו אני רואה אור בקצה המנהרה. בסוף שיחתנו שאלתי אותו, "האם יש לך ממ"ד בבית או בשכונה?" והוא ענה לי, "אתה יודע, הרבה פוליטיקאים, נציגי הממשלה ועיתונאים באו להצטלם ולבקר אותי, אבל אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת! והתשובה היא לא, אין לי לא ממ"ד פרטי ולא מקלט ציבורי, כי אין כאן היתרי בנייה״.
בתקופה האחרונה אני במאבק דחוף וחשוב מאין כמוהו, ביחד עם שותפים רבים נוספים – יהודים וערבים – לרתום את מקבלי ההחלטות לספק מרחבים מוגנים לכפרים הלא מוכרים ולהפעיל בהם את כיפת ברזל. אני קורא לממשלה להכיר בכפרים אלו, ולספק עבורם באופן מיידי ממ"דים ומיגוניות תקניות.
—
פריד מחאמיד הוא בוגר מכון הערבה וחבר בצוות המכון, ומנהל פרויקט האב (Hub) פדגוגי לקהילות מנותקות רשת בביה״ס מקיף עתיד אלפורעה, בית ספר מנותק רשת בכפר חסר הכרה. לאורך השנתיים האחרונות, מתקיים שיתוף פעולה פורה בין מכון הערבה לבית הספר, שנועד לספק פתרונות סביבתיים לטיפול במי שפכים ולבנות תוכנית חוסן אקלימי לתלמידים ולקהילה. בקרית החינוך אלפורעה לומדים בשגרה 3000 תלמידים, ואולם, בכל הקריה אין ולו מרחב מוגן אחד.
