מסע בין אתרים בישראל ובגדה המערבית. מים היה הנושא המוביל – מים שנמצאים במחלוקת ובמחסור.
בשבוע שעבר הסטודנטים והמתמחים יצאו לסיור אינטנסיבי בן שלושה ימים, ללמוד על קיימות, חינוך וקהילה בישראל-פלסטין. הסטונדטית Ruth Jeffers מארה"ב חולקת איתנו את החוויות שלה מהמסע הזה.
בים המלח, מפלסי המים יורד ללא הפסקה, בשירות הפקת מינרלים לחקלאות. בים התיכון, ראינו אסדת גז המזהמת את האוויר ומגבירה את ריכוז גזי החממה באטמוספרה. עמק החולה, מנוקז ממימיו ותושביו המקוריים – לשימוש חקלאי מודרני. ביקרנו גם בכמה מקומות שמראים התנגדות, החל מפעיל פלסטיני שפועל למען הגנה על ציפורים מקומיות, דרך חווה בשם Nabat Ecofarm, שם משפחה פלסטינית מגדלת מזון באופן שיוצר חיים לבני האדם, לבעלי-חיים ולצמחים החולקים את האדמה. עברנו ממקום למקום מהר מאוד, ורק לעתים רחוקות הרגשתי שאני יודעת לגמרי איפה אני נמצאת! אני רוצה לדעת בדרך הנובעת מהזמן והמקום, ולתת את מלוא תשומת הלב שלי למקום, לאנשים שלו ולסיפורים שלהם. לדעת באופן שנדבק בכל הווייתך – גוף, רוח, יחד עם הנפש. אבל קלטתי את הידע הזה ב-Ecofarm, שם עמדנו על גבעות מוריקות בין עצים שנראו ירוקים בצורה בלתי אפשרית לאחר חודש של שהות במדבר עם הרים חוליים מול שמיים כחולים ללא עננים. זה היה המקום שבו פגשנו משפחה פלסטינית שחיה ודואגת לאדמותיה, מה שהרגיש אפילו יותר משמעותי אחרי שנסענו בירושלים וראינו כמה מעט מקום יש לפלסטינים לחיות בצד השני של החומה. בחווה היו חיים בשפע, וזה הרגיש נכון להיות במקום שבו חיים פלסטינים על האדמה שהם נטועים בה. כמובן שלא הכל היה כשורה. הם סובלים ממגבלות על סוג המזון שהם יכולים לגדל; הם לא חווים את אותן זכויות כמו הישראלים היהודים; והם בוודאי מתמודדים עם עוולות שלא למדנו עליהן. אבל יכולתי להרגיש שמשהו שם שונה: היתה זו פיסת חיים מלאה ברמזים של שלווה, של אפשרות לדרך אחרת.
בתור מישהי שלא מכאן, שרק לאחרונה החלה ללמוד על המצב בישראל-פלסטין, אני יודעת שתמיד אני מפספסת חלקים מהסיפורים של אנשים, ואת מה שהוביל אותם למקום שבו הם נמצאים כיום. כשמציגים לי מקום, אני תמיד מנסה להרהר על הסיפור שלא מדובר או מסופר.
מטרת המסע הייתה שהתלמידים יראו את הקשר בין סוגיות סביבתיות שונות בישראל ויחשבו כיצד ניתן לפתור אותן. מבחינה אינטלקטואלית, לראות את הקשר הזה היה חשוב, אבל הכי התרגשתי מההזדמנות לראות את החומה ואת הניגוד בין הערים משני הצדדים, לעמוד על הדשא ולנשום אוויר של חווה שהיא מקום של חיים, ולשאול איך המציאויות האלה יכולות להתקיים וגם אילו כוחות יוצרים אותן. במכון, בקיבוץ קטורה, לא חסר מקום. את רק צריכה להרים את עיניך כדי להרגיש קטנה ועטופה על ידי העולם, וזה סוג ייחודי של שלום. במהלך הטיול, נאבקתי להרגיש את השלווה הזאת, אבל אחרי שהרגשתי אותה בחווה, אני מבינה טוב יותר מה חסר כשקבוצה אחת לוקחת אדמה של אחרת. אני מאמינה שלכל הא.נשים יש את הזכות, אם הם רוצים, לחיות במרחבים שבהם הם יכולים לנשום, לנוח וליהנות משלווה, ואני אסירת תודה על כך שחלק זה של הטיול אפשר לי לדמיין דרך אחת שבה צדק וחופש יכול להתבטא בארץ הזאת.